צ’אק ברי, “מלך יש רק שניים” – דוד גורדון עושה כבוד אחרון

דוד גורדון , מרצה במסלולים  BSP360 להפקה מוזיקלית וEMP ומומחה הרוק והבלוז של מכללת BPM, נפרד מהאבא של הרוקנרול, צ’אק ברי (Chuck Berry).

“תגידו מה שתגידו, אבל מלך, יש רק אחד” טיקבק בעילום שם מגיב מס’ 46, במדור התרבות של YNET על הידיעה בדבר מותו של אחד האבות המייסדים של הרוקנרול – צ’אק ברי. לחיצה על כותרת זו חושפת את תוכנו של הטוקבק ואת כוונתו של המטקבק להצביע דווקא על אלביס פרסלי כעל מלך הרוקנרול הבלתי מעורער. למרות 6 הדיסלייקים, זהו בהחלט כינויו השכיח של אלביס, וגם דעה רווחת שקשה ומיותר להתווכח איתה. עם זאת, ולו רק לשם הצדק ההיסטורי, הייתי רוצה להציע נקודת מבט נוספת, המאפשרת את קיומן של שתי ממלכות רוקנרול – זו לצד זו, ואולי אפילו להעלות (שוב) על סדר היום את האפשרות של ממשלת אחדות. כחלק מגישה מתקנת זו, אתייחס גם לצ’אק בשמו הפרטי, כמו לאלביס וכיאה למלכים, דיוות, מדונות וכיו”ב.

 

השמיים הם (רק) הגבול

סרטים הוליוודיים הם אחת המדיות העיקריות שיוצרת בעיני הציבור הרחב את תדמיתן של תקופות היסטוריות. שובר הקופות התקופתי – “בחזרה לעתיד” מקדיש סצנה שלמה לביצוע שירו של צ’אק – “Johnny B. Goode” ומציג אותו כלהיט מכונן בתור הזהב של הרוקנרול. גיבור הסרט – מרטי מקפליי, חוזר במכונת זמן אל שנת 1955 וסצנה זו המתרחשת בנשף סיום, מסתיימת בסולו גיטרה כסאחיסטי שלחלוטין מקדים את תקופתו ומשאיר את הקהל של שנה זו המום ומזועזע. לפני שמקפליי יורד נבוך מהבמה, הוא מסביר במשפט אחד ש: “אתם אולי עוד לא מוכנים לזה, אבל הילדים שלכם ימותו על זה”. משפט זה מכתיר את צ’אק כנביא המוסיקלי של הדור הבא ובהמשך מאמר זה, עוד ניווכח שנבואתו המוסיקלית תקפה גם לדור הנוכחי לפחות.

 

מרטי מקפליי (השחקן מייקל ג’יי פוקס) עושה צ’אק ברי

בסצנה שבה מסתיים הסרט ובה גם מתחיל סרט ההמשך שלו, מקפליי דוהר שוב במכונת הזמן אך הפעם אל העתיד ולא בכביש אלא בשמיים, כי שם היו אמורים להימצא כבישי 2015, ע”פ חזון התסריטאים. כמובן שזהו חזון טכנולוגי שלא מתקרב למימוש גם בימינו, אך כשמדובר ברוקנרול ובייחוד בזה של צ’אק, מי שחושב ש”השמיים הם הגבול”, מוזמן לחשוב שוב. הכוונה במחשבה שנייה זו הרבה יותר מוחשית מאשר מטאפורית, אם חושבים על החלליות מסדרת “וויאג’ר” ששוגרו אל החלל החיצון בשנת 1977.

 

חלליות בלתי מאוישות אלה הנקראת גם “גשושיות”, נשלחו מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ בניסיון לגשש בחלל אחר חוצנים תבוניים ובתקווה להעביר אליהם מסר מהאנושות. אחת הצורות שבה נבחר לנסות לשגר מסר זה, הייתה בצורת תקליט עשוי נחושת וזהב ובעטיפה שצופתה בדגימה נקיה של איזוטופ אורניום-238, המעניק לו זמן חיים של למעלה מ-4.51 מיליארד שנים. תקליט זה שנשלח לנצח של עידני עידנים, כלל הקלטות של צלילים מהטבע, ברכות מדוברות ב-52 שפות ומוסיקה מתרבויות שונות. האוסף המוסיקלי הכיל בעיקר ביצועים ליצירות של גדולי מלחיני המוסיקה הקלאסית, כגון: בטהובן, מוצרט, באך וסטרווינסקי. מתחום המוסיקה הפופולרית, הצליחו להשתחל לרשימה זו, דווקא שני מוסיקאי בלוז שחורים: בליינד ווילי ג’ונסון ולא אחר מאשר צ’אק ברי זצ”ל, עם הלהיט המדובר –
“Johnny B. Goode”.
לא הייתה זו אחת מיצירות המופת של החיפושיות, שהגדירו את אופייה ותפקידה התרבותי של מוסיקת הפופ לדורות וגם לא שיר רוק מתקדם ועדכני לאסתטיקה של התקופה ההיא, של פינק פלויד למשל. אפילו לא בניסיון לקיים מצוות השבת בנים לגבולם עם זיגי סטארדסט של דייויד בואי, אלא עם להיט רוקנרול שהיה אז בן למעלה מ-20 שנה ועדיין, נבחר לייצג ביקום את המוסיקה הפופולרית של כדור הארץ, בלפחות 4.51 מיליארד שנים הבאות. כך שגם אם אלביס מולך ביד רמה מממפיס ועד כוש, ממלכתו של צ’אק רק מתחילה איפה שזו של פרסלי מסתיימת.

 

הרכבת תקליט הזהב על הגשושית וויאג’ר 1

צ'אק ברי - מכללת ביפיאם

 

Choose Your Weapon

זה מכבר, הגיטרה הוגדרה כ”נשק האולטימטיבי” לכיבוש הגלובוס ובחירתו של צ’אק ברי – הלא היא גיטרת “גיבסון” אדומה מדגם 335-ES, תהפוך להיות אחת הגיטרות החשמליות האיקוניות בכל הזמנים. בהשראתו של צ’אק, גיטרה זו הפכה להיות אחת הבחירות המועדפות שעיצבו את סאונד הגיטרות של גדולי מוסיקאי הרוק. החל ב”ביטלס” וב”סטונז”, דרך אריק קלפטון שהואשם באלוהות בתקופה בה ניגן על דגם זה ועד ל”אואזיס” (שהואשמו בחקיינות באחזם ב335-ES) ובדייב גרוהל שחברת גיבסון אף עיצבה דגם “חותמת” מיוחד לו.
אך צ’אק נחשב לנביא מוסיקלי לא רק בזכות בחירת הדגם והסאונד של הגיטרה, כי אם בזכות הגישה המהפכנית שבה הלחין את להיטיו הנצחיים ושלפיה: “אם יש לך ריף גיטרה – יש לך את כל השיר”. צ’אק היה מגיבורי הגיטרה המוקדמים שהבינו עקרון זה הנוטש את הפסנתר לטובת הגיטרה ככלי הלחנה עיקרי ושם את הדגש של השיר על הריף. צ’אק הבין את המשמעות של הצלחת הריפים שהלחין לגיטרה ואף ניצל זאת בכדי למחזר לחנים שלו בצורה בוטה, כך שלפעמים בשירים שונים, המבנה ותפקידי הגיטרה הועתקו כמעט במדויק וההבדל העיקרי ביניהם ניכר רק בטקסטים.
דוגמאות בולטות למחזור ריפים אפשר למצוא בהשוואת Roll Over Beethoven עם Johnny B Goode וכמו כן ב School Days לעומת No Particular Place to Go. האזנה ראשונה ללחנים הממוחזרים עשויה לעורר במאזין ביקורת מסוימת אך בפרספקטיבה היסטורית, ביסוסו של ריף הגיטרה כמרכיב עיקרי בשיר, היא תרומה מוסיקלית אדירה שסללה את הדרך להתפתחותם של שלל סגנונות רוק וללהיטי ענק כמו: “Smoke on the Water”, “Enter Sandman” ו”Smells Like Teen Spirit”.

 

מתעלס עם הגיבסון ES

 

הקלאבר האולטימטיבי

בעוד שאלביס הגיע לגדולה בזכות האינטואיציות שלו, צ’אק ברי היה מהפכן מוסיקלי שפעל מתוך מודעות ברורה למשמעויות של המרכיבים השונים ביצירתו. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שאלביס נהיה כוכב עוד בעודו מתבגר שטרם מלאו לו 20, בעוד שצ’אק הגיע לשיא הצלחתו כשכבר היה מוסיקאי מנוסה בן למעלה מ30. בכל מקרה, מודעות עצמית ואמנותית מוגברת זו, מצאה ביטוי בשירים רבים פרי עטו, שממש דיווחו בזמן אמת על המהפכה המוסיקלית שהוא מנהיג ועל האמצעים בהם הוא עושה שימוש.
בפסקה הקודמת הוזכר ריף הגיטרה כמרכיב מוסיקלי עיקרי שעליו יתבססו כל סגנונות הרוק שעתידים להתפתח. השיר “Johnny B. Goode” מבטא זאת לא רק באופן מוסיקלי, עם הריף הכי מזוהה עם צ’אק, אלא גם באמצעות הטקסט שהוא בעצם שיר הלל לגיבור גיטרה.
אך בנוסף להבלטת ריף הגיטרה, צ’אק הדגיש גם את חשיבות המרכיב הסודי השני של כל סגנונות הרוק ואף של כל סגנונות המוסיקה האלקטרונית – ה”בק ביט”. מונח זה מתייחס לשטיח הקצבי שנפרס מתחת ולכל אורכו של שיר רוקנרול, ובסגנונות מוסיקת הריקודים האלקטרונית, הוא למעשה המרכיב המוסיקלי העיקרי. בפזמון השיר שנקרא “Rock and Roll Music”, צ’אק מסביר שסגנון הרוקנרול מבוסס על “בק ביט” :” It’s got a back beat, you can’t lose it” ולכן זה גם סגנון מוסיקת הריקודים המועדף עליו: “It’s gotta be rock and roll music, If you wanna dance with me”
במועדוני הטכנו וההאוס ה”בק ביט” יחליף שם ויקרא ” Four on the floor” אך תפקידו של הביט כמרעיד רחבות ריקודים ומנענע עכוזים, ישאר זהה. את הלהיט Roll Over Beethoven שהובא לעיל, צ’אק פותח במונח נוסף שיהפוך להיות סלע קיומה של תרבות מוסיקת המועדונים, הלא הוא ה-DJ. השיר נפתח בשורה שבה “הוא מתכנן לשלוח מכתב לDJ ” (הכוונה היא DJ ברדיו) ולבקש ממנו “שינגן שיר שהוא חייב לשמוע עוד היום”. ברבות השנים, זה נהייה נוהג קבוע גם במועדוני ריקודים, בהם קלאברים ניגשים לעמדות DJ ומתחננים ש”ישים את הטרק החדש הזה שהם פשוט חייבים לשמוע עכשיו!”. בנוסף, צ’אק מקנח את הבקשה בהצהרה שקוראת ל”בטהובן להתגלגל הצידה ולספר לצ’ייקובסקי את החדשות”, בדבר האופנה המוסיקלית החדשה. הצהרה נועזת וחצופה זו, מנבאת את אופנת הטרנדים המוסיקליים המתחלפים חדשות לבקרים על רחבות הריקודים גם ובעיקר, כיום.

 

הולך כמו ברווז

אם יש דבר אחד בתרבות הרוקנרול שאלביס וצ’אק לחלוטין יסכימו עליו, הוא שאופן הגשת השיר או הפרפורמנס, חשוב לא פחות מהלחן או המילים. לכן, כל אחד מהם השאיר אחריו צעדי ריקוד עם חותם כוריאוגרפי אישי וייחודי. אלביס כבש את לבבות מתבגרות ארה”ב בנענועי אגן פרובוקטיביים ונוטפי מיניות בוטה, שגררו גל של ביקורת מפי גורמים שמרנים.
אך גם צ’אק לא בחל באמצעי עזר וויזואליים וגופניים שממש שיווקו את שיריו, למשל באמצעות הבעות פנים קומיות ופריסת שפגאטים עם מוטת כנפיים של בואינג 747 – תוך כדי נגינה. הגימיק המפורסם ביותר שלו היה ריקוד “הליכת הברווז” שלימים יאומץ ואף יהפוך להיות סימן ההיכר של גיטריסט ענקית הרוק AC\DC. מורשת המיצג של מלכי הרוקנרול תאומץ בחום ע”י מלכות פופ עכשוויות, עד כדי כך שלפעמים זה נדמה שהמפיקים שלהן מלחינים שירים שהם כמעט תירוץ לשיווק ריקודים ותלבושות פרובוקטיביות.

 

רוקרים מתברווזים לצלילי AC/DC

 

המלוכה בישראל

בסופו של יום, זה ברור ששני המלכים היו דמויות מכוננות בדברי ימי הרוקנרול. צ’אק אולי דמה למלך שלמה בכך שברוב חוכמתו בנה במו ידיו את היכל התהילה של הרוקנרול, ואלביס אולי מזכיר את המלך דוד שעלה לגדולה כבר בנערותו, יצר מהרגש ולו רק בזכות יופי עיניו – “בא, ראה וכבש”.
ובנימה מקומית אף יותר, התואר “המלך” לא מתייחס לשום אליל רוקנרול מ-ממפיס וגם לא מסנט לואיס, אלא לזמר המזרחית משיכון המזרח, האחד והיחיד – “זוהר”. אך אם עדיין לא הדגשתי מספיק את מורשתו חוצת הזמנים והאטמוספרות של צ’אק ברי, יספיק גם מבט חטוף בגיטרה שאוחז המלווה של המלך זוהר – יהודה קיסר, כדי להבין את מקורות המצלול של הגיטרה המזרחית, המסתלסלת אל תוך הלילה, גם כאן אצלנו – בממלכת יהודה המתחדשת.

 

“יהודה בי גוד”

נ.ב.

צ’אק מדורג כיום במקום ה-7 ברשימת הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים של מגזין “רולינג סטון”, מיד אחרי בי בי קינג, שגם הוא מלך רב מעלה בפני עצמו ובממלכה ממש שכנה לרוקנרול. מוזמנים לקרוא את המאמר שלי על מורשתו של “בי בי המלך”